חודש תשרי הוא החודש הראשון למניין השנה והשביעי למניין החודשים מחודש ניסן: "בחודש השביעי, באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זיכרון תרועה, מקרא קודש" (ויקרא כג כד). תשרי משופע בחגים ובימים משמעותיים, הכוללים את ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. הוא החודש המכונה "חודש החגים" שכן הוא החודש העברי בו מציינים הכי הרבה חגים ומועדים. מנהגי חודש תשרי, כפי שמתבטאים במקרא ובמסורת, מכוונים אל התשובה, הזיכרון והשמחה. התקופה כוללת את ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, וכן את חג הסוכות, המסתכם בשמחת תורה, המבטא את אהבת התורה ואת האהבה לאל. המנהגים המרכזיים כוללים תקיעת שופר, אכילת מאכלים מתוקים המסמלים ברכות, התרת נדרים, נוהג התשליך להשלכת חטאים, אכילת ראש דג, וקיום מנהג האושפיזין בסוכה.
התחלה חדשה
שמו של חודש תשרי – כמו שמותיהם של החודשים האחרים – הגיע אלינו מבבל, מן השפה הארמית. את שמות החודשים העבריים הביאו שבי ציון, שחזרו מגלות בבל ליהודה לפני כ- 2,500 שנה (במאה ה- 6 לפני הספירה). המילה תשרי באה מן המילה הארמית "תשריתו" שפירושה בעברית – התחלה. חודש תשרי, הוא הציר המרכזי המחבר את הקיץ והחורף ומבשר את תחילת החורף. מפגש הפכים בין יסודות אש ומים, הקיץ והחורף.
חודש תשרי נפתח בשני ימי ראש השנה. אחריהם בא גשר של שבעה ימים אל יום כיפור, ויחד – "עשרת ימי תשובה". אחרי יום כיפור – ארבעה ימים לבניית הסוכה, ולאחר מכן – שבעת ימי חג הסוכות, כאשר אליהם צמוד יום שמיני, "שמיני עצרת" שהוא גם יום שמחת תורה. ביחד – רצף של עשרים ושניים ימים שעיקרם חגים, המייצגים תנועה מלמטה למעלה – מן הדין לחסד. אם ראש השנה ויום הכיפורים מוציאים אותנו מעבר לטבע, לאדם ולתרבותו – אל הראשית, אל הנצח, חג הסוכות כבר מחזיר אותנו לעולם; הוא בונה לנו בית, מתאים לממדינו ולהווייתנו האנושית: יש בו למעלה ולמטה, ימין ושמאל, פנים ואחור.
יום תרועה
על-פי המסורת היהודית, ראש השנה, שלא כמו חגי ישראל האחרים, איננו חג של עם ישראל בלבד. ראש השנה הוא חג אוניברסלי, כלל אנושי, הנוגע לכל העולם ולכל בני האדם: ראש השנה הוא יום הדין "לכל בָּאֵי עולם", לכל האנשים בעולם. כל אדם נידון בראש השנה על מעשיו בשנה שחלפה. בין המצוות הרבות בחודש תשרי, המצווה העיקרית היא תקיעת שופר, כסמל ליום הדין: השופר הוא אמצעי המכריז על ישיבת בית הדין בשמים – על אלוהים השופט את העולם. השופר מיועד גם לזרז את בני האדם העומדים למשפט, לעורר בהם חרדה מיום הדין ולגרום להם להתחרט על מעשיהם הרעים. התקיעה בשופר מזכירה את קול השופר במעמד הר סיני – "קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד" (ספר שמות פרק יט פס' 16), אבל הוא גם כלי הקורא למלחמה או מזהיר מפני מלחמה מתקרבת.
קול השופר הוא קול פשוט וללא גיוון מוסיקאלי. קול אחיד, קול שלא משתנה בשינויי קצב וצליל ושומר על הטוהר והמקוריות. השופר נובע מקרן איל, קרן של בהמה, המסמלת את הפשטות ומבטאת את הצעקה הפנימית מעומק הלב תוך נקודת פנימיות הלב. בספרי החסידות מייחסים לתקיעה בשופר צעקת בן אל אביו, צעקה עמוקה ואמיתית על כך שעד עתה התרחק ממנו על ידי עוונותיו, ועתה בימי התשובה מביע הבן בשופר את כל רגשותיו אל אביו ומבקש "הצילני נא".