עמית כהן ודנילו מוקנו, למדו שניהם בכיתה י"ב 1 במגמת הצילום של אורט חולון. בכיתה הקטנה והאינטימית בה למדו בסה"כ 13 תלמידים שררו יחסי חברות אדוקה וקירבה.
השיח בכיתה סבב הרצון לתרום למדינה ולהתגייס לשירות משמעותי בצה"ל – "הכי קרבי שיש". לכן אף אחד לא הופתע כשהשניים החליטו להתגייס לגולני. דנילו התעקש להתגייס לקרבי, על אף היותו בן יחיד לאביו ועמית, למרות ששובץ בחיל השריון, הפך עולמות כדי להגיע לחטיבת גולני אותה העריץ. הם סיימו בשנת תשפ"ג את לימודי התיכון ובספר המחזור הם מצולמים אחד ליד השני.
דנילו התגייס לגולני ושרת כלוחם פחת"ק 51 בגדוד 82 בעוצבת "סער מגולן". עמית שרת כלוחם בגדוד 13 בגולני. שניהם היו לוחמים אמיצים ובמהלך מלחמת חרבות ברזל, נפלו בתימרונים באזור חאן יונס, בהפרש של חודשיים זה מזה.
רונן זולא, המחנך של עמית: "דנילו ועמית למדו באותה כיתה, וחודשיים אחרי נפילת דנילו, שמענו על נפילת עמית. חשים כאב עצום על נפילתם של פרחים עוד לפני שיצאו למסע החיים. שניהם לוחמי גולני, תלמידים שבחרו להתגייס לשירות קרבי. היינו כיתה קטנה של 13 ילדים, והיינו ביחסים קרובים מאוד. בספר המחזור הם מצולמים אחד ליד השני. לפני השירות דיברו על לתרום למדינה – 'הכי קרבי שיש' – זה היה השיח בכיתה".
עם היוודע דבר נפילתו של עמית, התקשה הצוות החינוכי לעכל את הבשורה הנוראה. אילנית, מורתם לצילום של השניים שיתפה בכאב: "תלמיד נוסף אהוב שלי נהרג בעזה היום. מאותה הכיתה של דני מוקנו ז״ל שנהרג לפני חודשיים. עוד משפחה מרוסקת, עוד חברים עם עצב ענק ודאגה למה יהיה איתם. ילדים כל כך צעירים, כל החיים עוד לפניהם. עוד לא חוו כלום. שיגמרו כבר את המלחמה הנוראית הזו. הוא תמיד היה כל כך קשוח, ובפנים ילד עדין. אוהב אותו לעד. דנילו ועמית היו באותו סגנון – חכמים מאוד, מכבדים ובוגרים לגילם. באמת לוקחים את הכי טובים. זו לא סיסמה או קלישאה"