ט”ו בשבט, חג האילנות, הוא תאריך בלוח השנה העברי המציין את קיום המצוות בנושאים חקלאיים. חלקן תלויות בגיל העץ, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי. בשל מרכזיותו של התאריך בהקשר לאהבת הארץ וקדושתה זוכה יום זה למשמעויות רבות לאורך השנים ונהוג לשתול בו עצים ושתילים וכן לאכול בו מפירות ארץ ישראל, במיוחד מפירות שבעת המינים.
המקור הראשון שבו מוזכר ט”ו בשבט הוא במשנה, במחלוקת בין בית הילל לבין בית שמאי באשר לזמן שבו חוגגים את חג האילנות. החג נקבע בתאריך ט”ו בשבט משום שזהו הזמן שבו עברו רוב ימי הגשם, ופירות הארץ מתחילים להבשיל ולגדול. הפירות שרואים לפני החג מיוחסים לשנה הקודמת, בעוד הפירות שגדלים אחרי ט”ו בשבט מיוחסים לשנה הבאה.
נהוג בט”ו בשבט לצאת לנטיעות ברחבי ארץ ישראל. המנהג החל עוד בשנת 1884, שבה יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט”ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי, בהם אתרוגים ורימונים, ובהמשך ננטעו גם עצי זית, תאנה ותות. כיום קק”ל מארגנת ימי נטיעות מרובים בחג ובימים הסמוכים לו, ואזרחים רבים יוצאים עם משפחותיהם לנטיעות ברחבי ארץ ישראל. השנה ט״ו בשבט, אנו מציינים את ט”ו בשבט בצל אירועי מלחמת חרבות ברזל, ופעולת נטיעת העצים קיבלה בבתי הספר של אורט משמעות יתרה של תקומה וצמיחה מחדש. בתי ספר רבים קיימו פעילויות לחיזוק החקלאים, והקדישו אותה לקריאה להשבת החטופים. אחרים קיימו סדר ט”ו בשבט עם מסר מאחד ומחזק, יצאו לנטיעות ואחרים יצאו לשמח את שורדי שואה ובני הגיל השלישי בקהילה.