הימים הם אחרי ה- 29 בנובמבר 1947. על השמחה שתקפה
את היישוב לשמע בשורת העצמאות מלייק סכסס ידעה ממכתבינו
ומהעיתונים, אך באותה עת התחילו המאורעות ונתקבלו הידיעות
על הקרבנות הראשונים שנפלו, המסגרות השחורות בעיתונים
מתרבות. שמות מוכרים של חברים שלה בפלמ"ח, מתרבה
מספרם מיום ליום. היא יושבת במרחקים, וממרחק הצבעים
נראים עוד יותר שחורים. באותם הימים, לקבוצת סטודנטים מארץ
ישראל החלה לחדור ההכרה שעליהם לחזור ארצה. הייתכן לעת
כזאת להיות מרחוק? הנה נתקבלה הידיעה על הל"ה שנפלו
בדרכם לגוש עציון הנצור, להחיש לו עזרה. באו ידיעות על רבים
שנפלו בנקודות שונות בארץ, רבים מהם חברים של שמוליק
וזהרה. 'בקרוב לא יהיה בארץ אף בחור צעיר מידידי. אני מרגישה
את עצמי זקנה בת תשעים שכל בני דורה כבר עבר זמנם ורק אני
.עוד נשארתי לפלטה'

בינתיים באה הצעה מ"ההגנה" בארץ לארגן קבוצת בחורים
שילמדו טיס בקורס אינטנסיבי מאוד ל- 3-4 חודשים, כדי שיוכלו
להגיע ארצה כטייסים. זהרה בקשה להצטרף לקורס, שנערך
בביקרספילד שבקליפורניה, ונתקבלה. במכתביה הורגש שינוי
גדול במצב רוחה. הטיסה תפסה אותה כולה והיא נכנסה בראשה
.ורובה לעניין החדש