עין חרוד
8.1.1947
שמוליק!
השעה כעת מוקדמת ביותר, רק 8 בערב, ואלו אני כבר מתכוננת
ללכת לישון, וסיבות אחדות לכך, ראשית אני עייפה אחרי שני
הימים של שינה של 3-4 שעות. שנית, נוח לי יותר לישון ולחשוב
עליך מאשר לשבת כאן כך ולהתגעגע בהקיץ. ועוד סיבה חשובה
היא: כ. רוצה שאהיה ערה מרבית הלילה כדי לקבל את החוזרים,
- הווה אומר, לא לישון רוב הלילה למעשה. מניתי כאן מספר
רב של סיבות, אלא שכולן אין בהן למנוע אותי מלשבת שעה ארוכה
ולכתוב לך. זה נתון כרגיל בידי הלב והעט. האחד מכתיב, השני
כותב, ואני בעצם רק צופה מה נכתב כאן.
אפתח בכמה דברים שעלי להודיעך. הגיעה היום אחה"צ טלגרמה
מאביך בנוסח זה: "שמואל, שלח העתק מיד. התקשר איתי
הערב עד 9 בערב. הדברים דחופים". החלטתי לצלצל אליו
ולהודיעך לבית הערבה באם הדברים חשובים ביותר.
השגתי קשר מיד. ברגע שפתחתי את הטלפון התקשרתי עם עפולה,
ולא עבר רגע ודברתי עם אביך. מתברר כך, שחבל מאד שלא כתבת
בקשת שחרור ושלחת אליו לירושלים. הערב צריכה הייתה להתקיים
איזו ישיבה, ובלי בקשתך לא יכולים לדון בעניין, כי ייתכן
שאינך רוצה בזה כלל. אמרתי לאביך שכתבתי לו מכתב גם בשמך
ושלחתי היום. אם תוכל, שמוליק, נסה נא לכתוב את הדבר בבית
הערבה ולשלוח אליו ישר. כן הוא ביקש להגיד לך שתדגיש שזהו
בהחלט רצונך, לבל יצא הדבר כאילו בעל כורחך נעשה הדבר.
אספר לך קצת על המשך ההרפתקאות שעברו עלי היום. מיד כשהתחלתם
מתרחקים עלינו על האופנוע ונסענו כמה דקות. בכל אופן אפשר
היה לי לעמוד ולהסתכל בך מרחוק וללוות אותך במבט עד שנעלמה
דמותך וכולכם יחד הייתם גוש של אנשים שקשה היה לי להבחין
בו אותך. רק באותו רגע שהתרחקת השיג אותך הלב. תפס את מקומו,
ועתה הוא אתך,
ש. שלי, שלחתי עמו את מיטב רגשותיי וברכותיי לדרך צלחה.
הדרך חזרה הייתה מהירה יותר. בבית שאן תעינו קצת והסתובבנו,
במקום לכיוון העמק, נסענו לכיוון הגשר הרומאי ועשינו סיבוב
עצום. את העלייה עלה האופנוע במהירות של למעלה מ- 100. בקיצור,
הייתה נסיעה עצומה. עוד הגעתי למשק בזמן וסדרתי להם את התרמילים
ואת העניינים במטבח. ו- כ. אפילו לא ידע עד שלא סיפרתי לו.
בעצם הייתי כל הזמן עסוקה, אבל משהגיע הערב ונפניתי - התחיל
קצת להיות עצוב...
- - - דפקו הרגע בדלת. הופיע ט. עלי להפסיק, שמוליק,
וללכת. אמשיך כשאחזור.
- - - בעצם זוהי הפעם הראשונה שהתחלנו במכתבים כשאנו
רחוקים (קורס הספורט בכל זאת עוד לא כל כך במניין). התחילה
פרשה חדשה, פרשת מכתבים... אין לך מושג כמה אני רוצה שכבר
יהיה היום בשבוע הבא. מה הנך עושה כעת, שמוליק. צועד באון
בראש ה"ווים", או אולי אוכל ארוחת ערב, או אולי?...
מי יודע מה הנך עלול לעשות ברגע זה, לחשוב ברגע זה ולהרגיש
עתה? קודם כל, וודאי קר לך, למרות שאם אתם הולכים, אז
וודאי הולכים מהר. בכל זאת קר להן לרגליים, ואולי אף לברכיים,
ואולי לכל הגוף? וכאן עומדת מטתך עזובה כרגע, וודאי אף
היא חושבת: איֵהו?... מדוע לא בא היום?
שמוליק, מרגישה אני שאוכל לכתוב בלי סוף, לכתוב מעתה עד
הרגע שתחזור, וכל הזמן יהיה מה לספר לך. שמוליק, כמה הייתי
נותנת כעת כדי לראותך רגעים אחדים! רגע אחד, שניות מספר!
רק להציץ עליך וללחוש "שמוליק שלי", ואולי אף
להספיק ללחוץ יד חזק, חזק...
יודע אתה מה אני חושבת? בלילה, כשאשב לחכות להם, אולי
אכתוב לך, אם לא אישן בינתיים, כי אני באמת מרגישה עייפות
חזקה. שמוליק, קשה יהיה לי כאן כל כך הרבה ימים בלעדיך.
לכן אני זוממת להגיע לשבת הביתה, ויש לי כבר תכנית בקשר
לזה. אם חפצי זה יצלח בידי, הרי יהיה באמת טוב. שבת כאן
בלעדיך... איני רוצה לחשוב על כך, אסע וחסל, נקווה שאצליח.
שמוליק, חזור כבר אלי... רק מרחוק אני מרגישה כמה הכל
חסר טעם כשאינך כאן. שמוליק, איני רוצה להמשיך לכתוב כי
איני רוצה להרבות להשתפך. הרי אתה את רגשותיי מכיר ויודע.
קשה לי להיפרד מהנייר, כאילו אדם חי היה זה, ובכל זאת
נעשה זאת קצת בכוח. העט רוצה להמשיך לכתוב, אבל נגיד לו
די... ושוב שלום ש-----ק שלי.
זהרה
להתראות
זהרה
עין חרוד
1.1947
יש רצון לקשקש ולא אדע מדוע. הרי מוטב בעולם לא לקשקש. יש
רצון לפטפט, ואף זה מוטב לא לעשות בימינו, ולכן אאלץ לעזוב
את הנייר. רב יותר הרצון לראות אדם חי, אם כי אף הוא מהימן
לא פחות מהנייר. קשה לשבת בדד, וקשה לשבת בחברת עליזים.
קשה כך וקשה אחרת. והמסקנה: 'קשה לחיות בארצנו'. קשה, ועם
זה טוב. טוב לחרוֹד לאדם ולראותו שָב. טובה ההרגשה כשאדם
שב מן הכלא, וטוב עוד יותר, בעצם, כשזה איננו. אבל אצל האדם
מתעורר הרגש בעיקר כשמורגש חסרון האדם, כשמורגשת האפסות
הבלתי מוחשית: היה אדם ואיננו, ואז לפתע נפער חלל, ותהום
פעורה רובצת מתחת לרקמת האשליות שאנו עטופים בהן. תגיד שהשתגעתי.
יתכן. גם הפעם אאשים את העט. אין לי רצון דווקא לשבת כאן
כך, אבל העט דבק בידי והריהו רץ לו ומלכלך את הנייר. אדרבא,
נלמד אותו בכל זאת לציית לי.
(קטע ממכתב)
|
