עוד רגע ותשרי מסתיים, תקופת החגים נסגרת והחיים שלנו מתחילים בשגרה של השנה החדשה, בתהליך ההתיישנות שלה. אולם לפני שאנו מתחילים במסענו לאורך שנת התש"ע נותר לנו עוד חג לעבור – סוכות שגם הוא כראש השנה ויום הכיפורים נועד להעניק תובנות ולעורר תהליכים מבורכים והפעם: החזרה לטבע.

 

צילום: רון אלמוג

 

"ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" הוא ברכת האל לאדם אשר יצר, ברכה בה הוא מעניק לו שליטה על הארץ וכל ברואיה. ואכן, מאז שחר התרבות, האדם כובש ומשעבד את הטבע לצרכיו: בחברת ציידים-לקטים היינו תלויים בטבע, אך עם המעבר לחברה החקלאית התחלנו לתרבת חיות, צמחים ופירות ולשעבדם לרצוננו. כך הדבר המשיך ופרח ליכולתנו לבנות עולם בתוך עולם. בחוץ אולי שורר חום אימים אולם אנו נמצאים בין ד' אמותינו בנוחות יחסית; את מלאכת ההתפתחות של הטבע נטלנו לעצמנו בעזרת ההנדסה הגנטית ונהפכנו למנצחים החדשים על האבולוציה של זנים (ישנן עוד דוגמאות רבות לכיבוש הטבע על ידי המין האנושי).

ברם, ככל שהשעבוד גבר והחברה נהייתה פחות ופחות "טבעית", כך הועמק הצורך לשוב אל הטבע ולזנוח את מותרות החברה המודרנית. האם שיבה מוחלטת אפשרית? האם היא אף רצויה? ואולי הסוד הוא דווקא בשילוב בין הטבע ובין מלאכת האדם, ללא דחיקה של איזה משני המרכיבים.

 

החוצה!

כל הדברים שאמרתי עד עכשיו הם טובים ויפים, אך מהו הקשר של חג הסוכות לעניין החזרה לטבע? ובכן, עלינו לבחון לא רק את מנהגי החג עצמם אלא גם להעמידו אל מול החג שהיה לפניו: יום הכיפורים.

ראשית, חג הסוכות היה בתקופת המקרא בעיקרו חג חקלאי בעל מטרות חקלאיות: הוא היה אחד משלושת הרגלים, בהם עלו החקלאים לבית המקדש עם תוצרתם; הוא ממוקם בסוף עונת הקציר ותחילת עונת הזריעה; היו נוהגים בתקופת בית המקדש ליצוק מים על המזבח בשביל לזכות בגשמים לשנה החקלאית החדשה ועוד רבים המנהגים והמצוות לעניין זה, כולל הסוכה, ארבעת המינים וכו'.

מה משמעות מנהגים אלה לחברה הלא חקלאית שלנו? קודם כל, גם אם רובנו לא חקלאים הרי שהחקלאות עדיין מקיימת אותנו והישגנו בתחום זה עומדים באותה שורה עם פלאים טכנולוגיים אחרים שהעניק לנו המוח היהודי. לכן סוכות יכול להוות בשבילנו תזכורת לכל אותם חרוצי כפיים, גם אם רובם פועלים זרים, הדואגים לתזונתנו.

שנית, עצם היציאה לסוכה היא כבר התנתקות מ"כור מחצבתנו" המודרני – הבית. אם משכננו הוא מצודתנו, בו כל אחד מאיתנו מוגן מפני הטבע, הרי שביציאה לסוכה אנו מחדש מהווים חלק מהטבע ומושפעים ממנו. ניתן אף לקדם את זה ולראות בסוכות את תחילתו של התחברות מחדש שלנו לטבע. רגע לפני שהשגרה תתפוס את חיינו, נחליט להוסיף לה אי אילו טיולים בארץ ישראל והכרה מחדש של ארצנו.

 

מהתנתקות להתקרבות

סוכות הוא אם כן זמן נהדר לקחת תרמיל, מקל וללכת בשבילי ארץ ישראל במקום להמשיך ולנוע בין קירות בטון ושיש. בנוסף לעניין זה, עלינו גם לבחון את העובדה שסוכות נמצא בקרבה ליום הכיפורים.

יום הכיפורים, כפי שציינתי במאמר קודם, מציג בפנינו סוג של זיכוך ההוויה החומרית והתנתקות ממנה. לעומתו סוכות עומד כחג בו האדם מעורב עד כמה שניתן בטבע ו"הבליו"  לוקחים חלק מרכזי בפולחן הדתי. אם כך הדבר, כיצד אנו יכולים לשלב בין שני ההיבטים השונים האלה לכדי גישה אחת נטולת סתירות?

התשובה נעוצה בתהליך שמתרחש מיום הכיפורים לסוכות: האדם, שהתרחק מן המציאות ולמד להעריכה מחדש, עכשיו מתקרב אליה ושב אליה לא דרך התרבות האנושית, המעוותת ומסוככת את מהותו הפנימית, אלא דרך הטבע וההיקשרות אליו בהן האדם מחדש עומד עם עצמו ומציאותו. לא עוד ניתוק בינינו לבין העולם, ניתוק בינינו לבין בני משפחה היכול להיווצר כשכל אחד נמצא בחדר אחר בבית וניתוק בין אדם לחברו. הסוכה שווה לכל אדם, היא פתוחה לכל אדם והיא מזכירה לכל אדם שמחוץ לחומות הבטון ובתוך עורו שלו, נמצא עולם ומלואו שרק מחכה שנושיט אליו יד.

 

קח מקל, קח תרמיל

סוכות חותם את תשרי ושולח אותנו לדרכנו עם קשר מחודש (או מחוזק) אל הטבע, קשר בו עלינו לזכור שאין אנו נדרשים להעלים את סממני התרבות או להיגמל מכל הנאות החיים. כל שאנו נדרשים הוא לזכור ואין זה משנה אם אנו מאמינים או חילונים, שהטבע הוא יצירה מופלאה שבה התחשל המין האנושי ואנו מוזמנים בכל רגע לשוב אל אותה סדנה וללמוד דרך שבילי ארצנו את עצמנו.

 

חג סוכות שמח לכם ולכל בית ישראל!

 

* * *

ניצן פוקס