בחדר מלון קטן בפריז, בקיץ שנת 1916, נמצא מוטל ללא רוח חיים הסופר והמשורר הפורטוגלי מריו דה סא-קרנירו והוא בן 26.  עד לרגע זה הספיק לכתוב מחזה , סיפורים, שירים ונובלה אחת: "הווידוי של לוסיו",  הרואה עתה אור  בפעם הראשונה בעברית, בתרגומו הנפלא של רמי סערי.

 

 

"האלים ממיתים צעירים את מי שהם אוהבים"  (פסואה, בהקדמה לספר)

מדוע התאבד סא-קרנירו?  שאלה מרתקת ושנויה במחלוקת למי שנובר במכתבים שהותיר אחריו ובסיפור חייו, שחלקים רבים ממנו שזורים בתוך הנובלה עצמה.

ז'וזה ארוז'יו, חברו הקרוב של סא-קרנירו ששהה עמו בפריז בשעת מותו, כותב מכתב נסער ומשגרו לפרננדו פסואה.  במכתב ארוך, הכתוב בלשון נלעגת למדי, הוא מתאר בפרוטרוט את שעותיו האחרונות של היוצר. סא-קרנירו הזמינו ערב התאבדותו לחדרו שבמלון הפריזאי, וכאשר מגיע החבר הוא מוצא את סא-קרנירו שרוע על מיטתו, מיוסר, לאחר שנטל 5 צנצנות רעל סטריכנין שקנה בבתי מרקחת שונים.

החבר ממשיך ומספר שכיתת רגליו בחיפוש אחר ארון קבורה מתאים, מאחר שהארון שהוזמן הפך צר מלהכיל את הגופה שהתנפחה לאחר יממה. המת, מסורק ולבוש כיאות לנוצרי טוב, "קרע" את חליפתו "ולכלך" אותה בדם שחור שפרץ מפיו, אפו ועיניו. טקס הקבורה היה צנוע ובלא הספדים. המת הותיר אחריו  חובות כספיים כבדים...

בסיום הוא מוסיף הערה: נ.ב....רחרחתי במקומות שונים כיצד התרועע סא- קרנינו עם בחורה אשר אודותיה נודעו לי דברים איומים. היתה לה השפעה גדולה על חברנו המסכן. שמעתי אפילו אומרים שהיתה אכזרית , ובין היתר גרמה לו לשאוף אֶַתֶר...

המכתב עשוי לספק כמה עילות להתאבדות. אם מדובר באהבתו של המשורר לאישה, קשה לדעת מה מן המסופר הוא מציאות ומה דמיון. שבועות אחדים לפני מותו הוא אכן ניהל מערכת יחסים עם הלנה, רקדנית קברט וזונה. יש ביצירה של סופר זה הרבה מאוד רעב מיני שהוא מתקשה להכילו. סימנים של אימפוטנציה לצד אהבת גברים. סא-קרנירו התרברב באהובה "בלתי אפשרית", וחברו הגזים בתיאור השימוש באֶתֶר, שהיה אכן נפוץ, בעיקר בלקסיקון הלשוני של כותבי התקופה שרצו להעצים את האקזוטיות בסצנות דקדנטיות.

הביוגרפיה האישית של סא-קרנירו מלמדת כי בהיותו כבן שנתיים התייתם מאמו. אביו, מהנדס צבאי, היה בעל נכסים שאפשרו לו לטייל באורח קבוע ברחבי אירופה, ויותר מפעם אחת לקח אתו את בנו. למריו היה חשבון פתוח בכל חנויות הספרים בליסבון ומכונית פרטית שבה טייל לאורך השדרות בליסבון, מחזה נדיר ביותר בראשית המאה ה-20. חודשים אחדים לפני מותו התחתן אביו עם אישה אלמונית. אחר כך נסע האב למוזמביק  וחדל לשלוח לבנו מענק חודשי. ואולם גם עניינים אלו אינם מצדיקים התאבדות של בחור צעיר, שכבר קצר הצלחה בשל פרסום יצירותיו הספרותיות. ("הווידוי של לוסיו" נכתב ופורסם בהיותו בן 23 שנים).

אֶתֶר או סטריכנין? אישה או גבר, לא ברור לחלוטין מה היה המניע להתאבדות. 22 ימים לפני שהתאבד כתב מכתב לחברו הקרוב פרננדו פסואה  ובו הוא מתאר את תכנית התאבדותו. הדברים כתובים בסגנון המשתמע לשתי פנים ורוויים באירוניה עצמית שבה נהג לתאר את מצוקותיו. פסואה, שרגיל היה בעצמו לכתוב בלשון דומה, לא יכול היה לנחש שמותו של סא-קרנירו קרוב כל כך.

"הווידוי של לוסיו" הוא סיפור המתרחש בפריז ובליסבון. גיבוריו הם אמנים יוצרים פורטוגליים, שהגלות מארצם מזמנת להם  אפשרות לביטוי היצירתי. אין זה רק הווידוי של האיש הנאשם ברצח ואשר ריצה 10 שנים של מאסר בכלא על לא עוול בכפו. זה גם הווידוי של הנרצח המדמה את חייו ל: "פרטיטורה שְגִיבה אשר הושחתה בידי מבצֵע איום ומביש..." (שם, 75)

הסיפור מסופר בגוף ראשון, אך תחושת המהימנות מופרכת מן הפסקה הראשונה שבפרולוג, שבו מנפץ המספר-גיבור את האמונה שמילים כתובות יבטאו אמת משכנעת באמצעותה תוכח חפותו. הדברים יסופרו בתערובת של מציאות ודמיון המותירה את הקורא בסבך המסתורין כל העת. "... אינני כותב רומאן. אני חפץ להציג את העובדות בבהירות..." (שם, 15)

 

החושניות עצמה היא אמנות, טוענת אמריקנית עשירה בפני לוסיו וחבריו, וכך הופך המופע הארוטי שהיא מציגה בפני אורחיה בארמונה שביער בולון לאחד הקטעים המחשמלים בנובלה. אשה חושנית הלבושה טוניקה שכל צבעיה "שיגעו והשתגעו", שערה האדמוני אסוף באי סדר ושזור באבני חן בוהקות. את האורות בהיכל ניתן למשש, ללגום, לשמוע כמו מוסיקה.  בשיאו של המחזה מגשימה היא את חלומה ומציגה אשה הבועלת את האש השיכורה המשתוללת סביבה.

ריקרדו, המשורר "'נזכר אז בכמיהתי השכוחה להיות אישה..." (שם, 71), והוא הגבר המעודד את אשתו לנהל קשרים אינטימיים עם חבריו הטובים ביותר וכך, כשהוא שוכב איתה הוא גם בועל את חבריו.

מרתה, אשה-חלום המשמשת מושא למימוש מאווים נסתרים אצל הגברים. משהו הנע בגבול שבין הומוסקסואליות לאהבת נשים מטורפת כמעט. איש אינו יודע דבר אודותיה ולעיתים יש תחושה שהיא כלל אינה קיימת. פעם אחת, בעת האזנה למוסיקה,דמותה של מרתה נעלמת, מתפוגגת צליל אחר צליל,               

עד שנעלמה כליל והכורסא עליה ישבה נותרה ריקה...

 

 

בנוסף על מוטיב האש, החוזר פעמים רבות לאורך הנובלה ומתקשר לאמנות המכלה ואולי גם מתכלה, הופך הבית למוטיב חוזר אף הוא. הבית הוא המקום  בו מתרחשים הדברים המסוכנים ביותר. הוא מקום הבריחה אך גם המקום בו אי אפשר לו לאדם לברוח מעצמו. כך מתרחש לו הסיפור בתוך בתים פרטיים, ארמונות, בתי מלון ובתי קפה וגם בית סוהר, שהישיבה בו מניעה את הגיבור לספר את הסיפור שהתרחש עשר שנים קודם לכן.

סיפור אפוף מסתורין זה המזמין את הקורא לפענוח מתמיד, מעמיד במרכזו שאלות פילוסופיות הנוגעות באהבה, (פרוורטית בדרך כלל), בחיים, בבדידות הקיומית, ביצירתיות ובאופציות של טירוף הדעת  ושל ההתאבדות.

"הווידוי של לוסיו" הוא ספר המהלך קסם על הקורא במוסיקה המיוחדת בה הוא כתוב, בקצב מסחרר של תחושות המועברות אלינו באמצעות המילים. הקריאה בספר כמוה כריצה מטורפת לגמוע עמוד אחר עמוד ולהגיע אל הסוף המפתיע ואז, להתחיל לקרוא מחדש,כמו שיר מעגלי שמאפשר קריאות חוזרות ונשנות.